ייצוג נתבעים בלשון הרע · מאמר מקצועי
הגנת אמת דיברתי ותום לב לפי חוק איסור לשון הרע: סעיפים 14 ו־15
מאת עו״ד יחיאל רחמים מנחמוב ועו״ד אסף שפיגלפורסם:
תחילה בודקים מה פורסם ובאיזה הקשר
כתב תביעה אינו קובע שהנתבע חייב בפיצוי. לפני בחירת הגנה יש לזהות את הדברים שעליהם נסמכת התביעה, משמעותם לקורא הסביר, מי נחשף להם והאם התובע מזוהה. תיעוד של פוסט בודד בלי השרשור, תגובות או קהל היעד עלול להציג תמונה חלקית. את בחינת הפרסום משלימים בבדיקת פרסומים מותרים לפי סעיף 13, כשנסיבות המקרה מצדיקות זאת.
סעיף 14: אמת בפרסום ועניין ציבורי
הגנת אמת בפרסום דורשת שני תנאים מצטברים: אמת בדברים שפורסמו ועניין ציבורי בפרסומם. העניין הציבורי אינו זהה לסקרנות הקהל; יש לבחון את התועלת הציבורית במידע ובהקשר חשיפתו. החוק אינו שולל את ההגנה רק משום שלא הוכחה אמת של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. מנגד, פרט מרכזי היוצר את הפגיעה אינו הופך לשולי רק משום שחלקים אחרים בפרסום נכונים. חוק איסור לשון הרע — מאגר החקיקה הלאומי
נטל ההוכחה: אמונה כנה אינה תחליף לראיה
הנתבע המבקש להסתמך על סעיף 14 נדרש לבסס את ההגנה. מסמך מקורי, עד בעל ידיעה אישית או רישום אמין עשויים לתמוך בטענה; צילום מסך של שמועה אינו מוכיח כשלעצמו את העובדה שבבסיסה. רצוי לבנות טבלה של כל טענה בפרסום מול הראיות התומכות והסתירות האפשריות. חומר שהתגלה לאחר הפרסום יכול להיות רלוונטי להוכחת אמת, אך אינו מוכיח בדיעבד אילו בדיקות נערכו קודם לפרסום.
סעיף 15: תום לב בתוך נסיבה מוגדרת
תום לב אינו פטור כללי לכל מי שלא התכוון להזיק. יש לזהות אחת מהנסיבות שבסעיף 15, כגון חובה לפרסם, הגנה על עניין אישי כשר, הבעת דעה בנסיבות הקבועות בחוק או תלונה לרשות מוסמכת. הגנה על תלונה אינה מקנה בהכרח הגנה להפצת תוכנה לקהל אחר. גם פתיחה במילים ׳לדעתי׳ אינה הופכת טענה עובדתית לדעה מוגנת; בוחנים את המסר כולו ואת הבסיס העובדתי שהוצג לקורא.
סעיף 16: אמונה סובייקטיבית ומבחנים אובייקטיביים
סעיף 16 כולל חזקות הנוגעות לתום הלב ולהיעדרו. פרסום בנסיבה של סעיף 15 שלא חרג מהסביר עשוי ליהנות מחזקת תום לב. מנגד, חוסר אמונה באמיתות הדברים, היעדר אמצעים סבירים לבדיקתם כשהם אינם אמת, או כוונה לפגוע מעבר לסביר עשויים לפעול נגד ההגנה, לפי התנאים בחוק. לכן בוחנים לצד כוונת המפרסם גם בדיקות, מקורות, ניסוח, היקף ההפצה וזהות הנמענים.
הלכת דיין־אורבך: עיתונאות אחראית אינה חסינות גורפת
בדנ״א 2121/12 פלוני נ׳ דיין־אורבך, מיום 18.9.2014, הבחין בית המשפט העליון בין אמת בפרסום לבין הגנת עיתונאות אחראית במסגרת סעיף 15(2). האחריות המקצועית כוללת בחינה של דרך עבודת המפרסם ולא רק של אמונתו. ההלכה אינה מכשירה כל פרסום שגוי או כל פוסט של משתמש פרטי. יישומה מחייב לבחון עניין ציבורי, בדיקות ונסיבות פרסום; גם בתוך אותו תיק הובחן בין הכתבות לבין הקדימונים. פסק הדין המלא — דנ״א 2121/12
בניית כתב ההגנה והחקירה הנגדית
אפשר לבחון מסלולי הגנה חלופיים, אך יש להציג לכל אחד תשתית עובדתית סדורה ולהימנע מסתירות שאינן מוסברות. החקירה הנגדית יכולה לבחון את ההקשר שנשמט, ידיעת העדים, זיהוי התובע והנזק הנטען. אין להסתפק באמירה כללית ׳הכול אמת׳. פסק דין עדכני נוסף או שינוי עובדתי מחייבים בדיקה בתיק המסוים; תקדים מוכר אינו מחליף בחינה של הראיות והדין החלים במועד ההליך.
מה להביא לשיחת הייעוץ
שמרו את כתב התביעה ומועד המצאתו, גרסה מלאה של הפרסום, קישורים, צילומי מסך ותכתובות המקור. הכינו רשימת מקורות ועדים וציר זמן של בדיקות לפני הפרסום ושל תגובות לאחריו. אל תשנו את התיעוד ואל תחזרו על ההאשמות כדי להוכיח צדק. ייעוץ מוקדם מאפשר לבחור קו הגנה ולהחליט בנפרד אם יש מקום לתיקון, להסרה או למשא ומתן, בלי להזניח את המועדים הדיוניים.